אל תחליטי תעשי 

לחברתי הטובה מלאו 41. גם אני בת 41. בגיל כזה את מצד אחד מרגישה צעירה, כמעט כמו שהרגשת בגיל 20; בהתבוננות פנימה נדמה שלא ממש השתנית, אבל בפועל השינוי ניכר וגדול. את לא נראית בת עשרים, את לא מתפקדת כמו בת עשרים וגם לא חושבת כמו בת עשרים. בגיל עשרים עור הפנים רענן, החיים קלילים, רומנטיים ונקודת המבט על העולם תמימה ומלאת אופטימיות. בגיל 41 הסיפור שונה לחלוטין.

יום הולדת הוא הזדמנות להתכנס ולחגוג. נאספנו 5 נשים בגיל דומה, ויצאנו לבלות. אולי יש משהו מוגזם בפועל "לבלות", בואו נסתפק ב"יצאנו".  כולנו מתגוררות בבנימינה, פרבר בורגני, שונה לחלוטין מהעיר הגדולה, תל אביב.  ישבנו בפאב האירי, מקום שנותר עדיין קבור בשנות השמונים -  אריק קלפטון מתנגן ברקע, משקאות אלכוהוליים, ערימת צ'יפס ופלטת ירקות. תזכורת לימי קפולסקי העליזים.

השיחה נפתחה בענייני ילדינו. הבנים שלנו חולקים את אותה כיתה בבית הספר, עולים לכיתה ה'.  בשבועות האחרונים הגיע תלמיד חדש לכיתה, מרעננה - עיר מתקדמת - והציע חברות לאחת הבנות. הבן שלי, אינו שותף לעניין, בעיניו בנות זה לא. אולם מסתבר שיש המולה והתרגשות, והצעות חברות נזרקות לאוויר.  השיחה, התגלגלה לכל מיני מקומות: קריירה, זוגיות, פנינו לאן ושוב ילדים ושוב זוגיות. ואיך אתם נוהגים? האם אתם סוגרים את הדלת כל לילה? או רק כשאתם עושים את זה? או אולי אתם סוגרים את הדלת כל לילה, כי אתם עושים את זה כל לילה? או לא עושים בכלל?  ענייני בנות. ענייני הורים וילדים ומשפחה וזוגיות.

אני בחרתי שלא לאכול מהצ'יפס, החלטה שהתבררה מאוחר יותר כמוצלחת מאד - גם בגלל ספירת הקלוריות וגם בגלל כאבי בטן שתקפו את האחרות למחרת. חזרתי הביתה, בשעה סבירה למדי, 00:30, וגיליתי את כולם ישנים. שכבתי במיטה וחשבתי מחשבות: על הסתירה הקיומית בין הרצון ליהנות, לאכול, להשתחרר ובין הרצון להיות רזה. אני לא שמנה, אבל אני גם לא רזה. אני רוצה להיות רזה יותר. אני לא מאלה שאוכלות מה שבא להן, אני מאלה שאם הן אוכלות מה שבא להן, זה ניכר בגזרה תיכף ומיד. ענייני גנטיקה, חוסר מזל או סתם טרגדיה פעוטה: שכל מה שבא לי מסתכם בפחמימות.  לא אוהבת בשר, גם עם עוף בקושי מסתדרת, על דגים אין מה לדבר בכלל, ירקות מבושלים מגעילים אותי (יש כאלה בדרגה חמורה ביותר – בצל וקישואים - שאין מצב שאגע בהם). כן, אני ואוכל זה עניין מסובך.

כבר כמה שנים אני במערכות יחסים עם תזונאי, כזה או אחר. אמנם התוצאות ניכרות לעין, אך במקביל יש רגשות אשמה קשים: בלבול וחוסר אונים – או במילים אחרות,פיתחתי הפרעת אכילה. אם אני לא אוכלת, אני נטרפת מרעב ומעצבים; אם אני אוכלת אוכל בריא, לא תמיד טעים לי; אם טעים לי אני נבהלת שזה משמין.  בקיצור, תופעה מוכרת ושכיחה.  שכבתי במיטה בחושך והחלטתי: אני עוזבת את התזונאי שלי, אני מפרקת את הקשר הזה, ואני משתחררת.

בבוקר, אמרתי לשי: "החלטתי - אני עוזבת את התזונאי". כמובן שזו הייתה הרמה להנחתה, רצון נשי בסיסי, בתמיכה ובהבנה.  אבל שי, כדרכו, יודע להבחין בין עיקר לתפל והוא לעולם לא תומך בי כשאני הופכת רגשית וילדותית.התשובה של שי הייתה חדה וחותכת:"אל תחליטי, תעשי!" אגב, באופן אירוני, זה בדיוק מה שאומר לי התזונאי שלי. הילדה בתוכי רצתה להיעלב ,להתעצבן ולהגיד שיפסיק כבר עם הרצינות וההחלטיות והנחישות שלו, ושיתחשב קצת גם בי ובחולשות שלי. אבל התעליתי על עצמי ושתקתי. ועכשיו אני עסוקה בעשייה.  וכשבא לי להתקשקש, אני פוגשת חברות.